יפרח נ' ליסיג בע"מ

פסק דין

הנתבעת הינה הבעלים של בית העסק "סיג מכוניות" בירושלים, העוסק בממכר מכוניות. עניינה של התביעה בעסקת מכירת רכב בין התובע והנתבעת וסכסוך כספי שעלה בעקבותיה, הכול כפי שיפורט.

אף שבתחילה טען התובע כי יש לפצותו בסך של לא פחות מ- 104,850 ש"ח, הרי בסופו של יום, לעת הסיכומים טען ב"כ לפיצוי של 25,000 ₪ עד 30,000 ₪. כפי שיפורט להלן, אף שלדעתי לא ניתן לקבוע כי התובע הוכיח מעבר למאזן ההסתברות חלק מטענותיו ומגרסתו, עדיין יש לקבל תביעתו בחלקה.

להלן יובהרו האירועים הרלוונטיים, למחלוקות, והטענות השונות של הצדדים, באשר לאופן בו התרחשו הדברים.

טענות התובע:

בהתאם לאמור בכתב התביעה, רכש התובע ביום 11.4.12, רכב מסוג "יונדאי" מהנתבעת תמורת 3,700$ לפי שער יציג של 3.744 ₪ (13,850 ₪). נטען כי עוד באותו היום התחוור לתובע כי ברכב ליקויים רבים ולמחרת הוא שב אל חצרי הנתבעת וביקש להחזיר הרכב. עובד החברה בשם כפיר ניסה לשכנעו לשדרג את רכישתו לרכב מסוג "סוזוקי", בכפוף לתשלום הפרש בסך 11,000 ₪. סך הכול שלם התובע תמורת הרכב השני 24,850 ₪. נטען כי רק לאחר שהתובע שילם במזומן את ההפרש ורק לאחר שכפיר חתם אתו על הסכם המכר מיום 12.4.12, נזכר לפתע הלה לציין כי ברכב קיימת פגיעת שלדה מאחור. התובע נזעק וביקש לבטל את הקנייה מיידית, עוד בטרם הוצא הרכב ממגרשה של הנתבעת. כפיר סרב להשיב את כספו של התובע, אלא אם זה ישלם קנס של 5,000 ₪, המוטל על מפר ההסכם, לפי האמור בו.

בהמשך, ביום 16.4.12 הגיע בנו של התובע, שלמה יפרח, למגרש המכוניות בניסיון לדבר על ליבו של כפיר ולהניא אותו מעמידתו על תשלום הקנס. כפיר לא חזר בו ובאותו יום נשלח גם מכתב מב"כ התובע אל הנתבעת. בשיחת טלפון לאחר מכן, אף הובהר לכפיר כי עליו להשיב לכל הפחות את כספי התמורה בהפחתת 5,000 ₪ הנתונים במחלוקת, אך הסכום לא הוחזר. התובע ובנו הגיעו למגרש המכוניות ונתקלו בסירובו של כפיר להשיב לתובע את כספו, אלא בכפוף להשבת הסכם המכר המקורי וביטולו. התובע ובנו הודיעו לכפיר כי יעשו כן, רק בהוראת בא-כוחם ולאחר קבלת מלוא התמורה ופירעונה בפועל. כפיר סרב להחזיר כל סכום.

התובע ביקש בתביעתו כי תושב לו תמורת המכירה במלואה - 24,850 ₪. בנוסף ביקש פיצוי של 80,000 ₪ כאשר נטען שאת חלק מהסכום יש לפסוק על בסיס חוק מכירת רכב משומש (זכאות למידע וגילוי נאות) תשס"ח - 2008 (להלן:"חוק מכירת רכב משומש") וחלק אחר, על בסיס חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 (להלן:"חוק הגנת הצרכן"). נטען כי הנתבעת הפרה חובותיה לפי החוק הראשון, עת שלא נמסר לתובע טופס גילוי נאות, באשר למצבו של הרכב. עוד נטען לטעות והטעייה, בעת כריתת החוזה, ניהול מו"מ בחוסר תו"ל, ביצוע ההסכם בחוסר תו"ל, הטעייה בניגוד לחוק החוזים וחוק הגנת הצרכן, ניצול מצוקת התובע, הפעלת השפעה בלי הוגנת עד כדי עושק. נטען עוד לעוולות הנזיקיות - הפרת חובה חקוקה, תרמית, עיכוב נכס שלא כדין וגזל.

טענות הנתבעת:

הנתבעת מנגד ביקשה לסלק התביעה בהיותה טורדנית וקנטרנית, במקרה הטוב ומהווה את "זעקת הקוזק הנגזל", במקרה הרע. נטען כי העמדת סכום התביעה על כמעט פי ארבע מסכום הרכישה, מעיד על טיבה. באשר לאירועים לגופם - נטען כי למחרת רכישת הרכב הראשון, מסוג "יונדאי", שב התובע אל הנתבעת בטענה כי הרכב לא מספיק "רציני" לנסיעה מחוץ לעיר ולכן ביקש להחליף לרכב גדול יותר. החלפה מעין זו, אינה נעשית כדבר שבשגרה אצל הנתבעת ובכל זאת, מתוך רצון טוב, נעתרה הנתבעת לבקשה. נאמר כי בשלב זה יכולה הייתה הנתבעת לדרוש דמי ביטול בסך 3,000 ₪, אך ויתרה על זכותה זו.

התובע התרשם מהרכב השני, מסוג "סוזוקי" וביקש לבצע בו נסיעת מבחן. בזמן נסיעת המבחן, ובהתאם להוראות חוק מכירת רכב משומש, נאמר לתובע כי ברכב קיימת פגיעה מאחור בקצה שלדה. למרות האמור, בחר התובע לחתום על הסכם המכר והבטיח כי לא יבקש להחליף הרכב שוב. סוכם בין הצדדים כי כל צד המפר את ההסכם, ישפה את השני ב-5,000 ₪ והאמור אף נכתב בהסכם תחת הכותרת "תנאים מיוחדים". בהסכם אף צוין מפורשות בכתב ידו של התובע - כי ידוע לו על פגיעת השלדה. במועד הרלוונטי עמד מחיר הרכב, על פי מחירון לוי יצחק, על סך של 32,500 ₪ בתוספת שיעור של 1% בגין תוספת לרכב אוטומט. סך-הכול 32,825 ₪. אותו מחירון נוהג להפחית 5%-3% מהמחיר בגין פגיעת שלדה. במקרה זה הופחתו 25%.

לטענת הנתבעת ביקש התובע כי הנתבעת תשא גם בעלות הרישוי לשנה הקרובה והיא סירבה לאור ההנחה הניכרת שכבר ניתנה במחיר הרכב. עם זאת, הציעה לו הנתבעת כי היא תעביר את הרכב "טסט" לאחר שישלם אגרה. התובע ביקש לחשוב על זה. למחרת, לאחר שאשתו ובנו צעקו עליו שאין צורך ברכב נוסף בבית, הוא ביקש לבטל את העסקה. הנתבעת הכינה עבורו המחאה בגין ביטול העסקה, בהפחתת 5,000 ₪. התובע הגיע עם בנו, וזה האחרון החל צועק ומתלהם ואף קרא לשני חברים נוספים שלו ליצור מהומות, אשר היה צורך להרגיען באמצעות מנהלי הנתבעת, לאחר מאמצים רבים. התובע סרב לקחת את ההמחאה. המפגש הבא בין הצדדים, היה באמצעות מכתבי ב"כ התובע.

תצהירי הצדדים:

התובע הסתמך על תצהירו וכן על תצהיר של בנו, שלומי יפרח, אשר היה מעורב רק בהליכים המאוחרים לשתי העסקאות. מנגד הוגש תצהיר של מר כפיר כהן, אשר כאחד ממנהלי המגרש, ערך את שני ההסכמים עם התובע ובא עימו בדברים, במהלך האירועים. בתצהירים שבו הצדדים על טענותיהם דלעיל וכן הוצגו מסמכים רלבנטיים. מעבר לאמור לעיל, אני מוצאת להדגיש באשר לאמור בתצהירים, את הדברים הבאים: מאחר ובהסכם המכר השני כתב התובע כי ידוע לו על הפגיעה בשלדה, הבהיר התובע בתצהירו שתוספת זו, מאוחרת לחתימתו על ההסכם והופעל עליו לחץ לעשות כן, עת היה בבלבול. הובהר כי רק לאחר הגשת התביעה, נאות כפיר להשיב לתובע סכום של 19,400 ₪ המהווה את תמורת הרכישה, בניכוי דמי הביטול בסך 5,000 ₪. באשר לטיבו של כפיר הצהיר התובע כי מדובר ב"שור מועד" כלשונו, סוחר מכוניות שאימץ לעצמו דפוסי מסחר פסולים הנגועים, לעיתים, בבריונות של ממש. התובע הפנה לפסקי דין בעניינו של הנתבע ובהם ת"ק 42529-06-11 צופיוף נ. סיג מכוניות, שנידון בפני כב' השופט ג.ארנברג; ת.א 12510/04 ורקר נ. אביוף אסף, כפיר כהן, מאיר כהן, שנדון בפני כב' השופט ע. שחם; ת.א 6353/04 בן יוסף נ. כפיר כהן ואח', שנדון בפני כב' השופט ד.מינץ. תצהיר התובע נתמך בנסח רשם החברות לגבי הנתבעת (סומן א'), הסכם המכר (סומן ב') וחלופת המכתבים בין באי כוח הצדדים (סומנה ג'-ה').

מנגד טען כפיר כהן בתצהירו כי המסמכים שצרף התובע לתביעתו, שומטים את בסיסה המשפטי והחוקי וגובה הסכום שנתבע מעיד על המטרה. הוצג הסכם המכר הראשון מיום 11.4.12 ונטען כי טענת התובע, עת התייצב לבטלו למחרת היום, הייתה שבנו ואשתו רבו אתו וכי הרכב לא מספיק "רציני" לנסיעות מחוץ לעיר. בהתאם, ביקש התובע להחליף את הרכב באחר גדול יותר. העד הצהיר כי עסקאות מעין אלה, של החלפת רכב למחרת היום, אינן נעשות כעניין שבשגרה, אך לפנים משורת הדין הסכים לרצות התובע ולוותר על דרישת דמי הביטול בסך 3,000 ₪. התובע ביקש לצאת לנסיעת מבחן עם רכב אחר מסוג סוזוקי. במהלך נסיעת המבחן, הודיע לו העד כי קיימת בו פגיעה מאחור בקצה שלדה, כמתחייב לפי חוק מכירת רכב משומש.

לאחר נסיעת המבחן ולמרות הגילוי האמור, החליט התובע בכל זאת לרכוש את הרכב, תוך שהוא מבטיח כי לא יבקש החלפה נוספת. סוכם כי בגין הפרה, של מי מהצדדים, ישלם המפר פיצוי של 5,000 ₪. הסיכום האמור נרשם בהסכם תחת הכותרת "תנאים מיוחדים". בהסכם נרשם - "ידוע לי על פגיעה בקצה שלדה מאחור". כאמור בהגנה, נטען כי בוצעה הפחתה ניכרת מחיר המחירון (25% במקום 3%-5%) והוצג לתמיכה העתק מחירון לוי יצחק (סומן ב'). ההסכם השני ובו אותה הערה, בדבר הפגיעה בשלדה, צורף כנספח ג'. לטענת מר כהן, השינוי בעמדת התובע, יסודה בדרישתו (המאוחרת לכריתת ההסכם) כי הנתבעת היא שתשא בעלות אגרת הרכב השנתית לשנה הבאה. עמדת מר כהן הייתה כי במחיר בו נמכר הרכב, הוא לא יכול לספוג גם עלות זו. לפנים משורת הדין הוא היה מוכן לבצע פיזית את הטסט, לאחר שהתובע ישלם את האגרה. התובע השיב כי הוא רוצה לחשוב על כך עד ליום המחרת. למחרת, שב התובע אל משרדי הנתבעת וטען כי בנו ורעייתו צעקו אליו וסרבו לביצוע העסקה, הואיל ויש לו רכב נוסף, בו הוא יכול להסתפק. העד הכין עבור התובע המחאת ביטול בהפחתת 5,000 ₪, כמוסכם. נאמר שהעתק ההמחאה מצורפת כנספח ד'. אני מוצאת להעיר כי ההמחאה שצורפה היא ממאי 2012. לפי האמור בתצהיר הגיע התובע, למשרד הנתבע, יחד עם בנו והם דרשו את מלוא סכום העסקה. מר כהן הסביר כי ההמחאה הינה בניכוי דמי הביטול. בנו של התובע לא הסכים בשום אופן להפחתה האמורה והחל לחולל מהומות, על מנת ליצור השפעה והפחדה, בלתי הוגנות. לאחר מאמצים, הצליחו מר כהן ואביו להרגיע את בן התובע. נטען עוד כי גם לאחר שהתובע ובנו יצאו, התקשר מר כהן לתובע שיבוא לקבל את ההמחאה, אך זה סרב לפעול כך.

מר כהן הצהיר כי לאחר כל המסכת המתוארת לעיל, התקבל במשרדו מכתב התראה מב"כ התובע, בו דרש כי יושב כל הסכום ללא דמי הביטול, אחרת תוגש תביעה. העד הוסיף כי לא ברור לו כיצד התובע אישר בכתב ידו שידוע לו על פגיעה בקצה שלדה, בעוד בתביעה הוא טוען כי אם היה יודע, לא היה עולה על דעתו להתקשר בהסכם. מהנסיבות שתיאר בתצהירו, הוא ביקש להסיק כי התובע התחרט ובתביעתו הוא מנסה להתעשר על חשבון הנתבעת. מר כהן עדכן כי ביום 22.10.12 שילם לתובע סך של 19,850 ₪ כסכום שאינו שנוי במחלוקת, לאחר שזה התרצה לקבל את הכסף.

הכרעה:

המצהירים נחקרו על תצהיריהם ביום 5.11.13 ולאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם. באשר לדברים שעלו, לעת אותן חקירות, אני מוצאת להדגיש הנקודות הבאות:

התובע, אשר בעבר עשה שימוש מעת לעת ברכבים של בניו, היה מעוניין לרכוש רכב לעצמו. התובע היה מעוניין בכך, מאחר ואסף ברכבים בקבוקים ופחיות (לצורך החזרתם וקבלת דמי הפיקדון), אשר לכלכו את הרכבים וכך נגרם מתח בינו לבין הבנים.